הסכם ממון – הטעות הקריטית שלכם

לא פעם עולה השאלה, על ידי בני זוג לפני או אחרי הנישואין, לערך כך:

בשביל מה אני צריך לעשות הסכם ממון, אם  ממילא קיים חוק, העורך הסדרי ממון בין בני זוג?

החוק הזה, הוא חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 ( אקרא לו במאמר הזה "החוק" ) ובתמצית, אלו ההסדרים שלו ( עיינו בסעיף 5 שבו, על סעיפי המשנה ):

1.        רכוש עבר – מלפני הנישואין, של כל אחד מבני הזוג, נישאר שלו במהלך חיי הזוגיות ובפרידה. במילה "רכוש", הכוונה לכל דבר בעל ערך, דירה, מניות, כספים, רכב, עסקים וכיו"ב.
2.        רכוש עתיד –  שתצברו במהלך חיי הזוגיות, יהיה משותף בחלקים שווים, גם בפרידה.
3.        גימלה המשולמת למי מכם על ידי המוסד לביטוח לאומי, תישאר שלו גם בפרידה.
4.        מתנות וירושות- כל מה שתקבלו מהמשפחות שלכם, החל מיום הנישואין ואילך, הן אישיות של המקבל אותן ( כך גם לגבי מתנות וירושות שהתקבלו בעבר ).

ואז, אני נישאל, אם אנחנו מעוניינים בדיוק בהסדרי החוק, לא יותר ולא פחות, "זה מתאים לנו", בשביל מה אנחנו צריכים בנוסף לחוק גם הסכם ממון?

שאלה טובה. בקלות תקבלו תשובה עליה, ממי שאינם מתעסקים ובקיאים בהסכמי ממון, שאם כל כוונתכם היא להסדיר אך ורק את הנושאים הנ"ל, על פי קביעות החוק- אכן, הרי הם מוסדרים כבר עבורכם ומוגשים לכם על "מגש של כסף"  ( כמו שנאמר, "מיהו צדיק? זה שמלאכתו נעשית בידי אחרים" ). ובמילים אחרות, החוק, הוא הוא הסכם הממון שלכם.

ועם תשובה כנ"ל, כפי שרציתם לשמוע, ועוד הכרה שניתנה לכם כ"צדיקים",  אתם ממהרים להחליט, שתדלגו ( בשמחה ) על עריכת הסכם ממון ביניכם.

אבל, התשובה הנ"ל היא שגויה.

כל חוק כמעט, בכל נושא, אזרחי כפלילי,  הוא קצר, מינימליסטי,  ( ואולי בשפה אחרת "יבש" ). הפרשנות של החוק, קביעת ההגדרות והמצבים השונים שלגביהם החוק "תופס", ואלו שלגביהם החוק איננו מתייחס, נעשית על ידי הפסיקה ( אוסף תקדימים משפטיים ), ולעתים, שוב באופן חלקי, על ידי התקנות של אותו החוק.

גם אם אתם מעוניינים באותו הסדר מצומק וספציפי של החוק, עדיין, אתם חייבים לערוך הסכם ממון. החוק מטעה אתכם לחשוב ולהאמין, שהוא מסדיר עבורכם בדיוק את מה שאתם רוצים, אבל זו טעות. טעות קריטית. החוק הזה הוא מלכודת דבורים. הוא מפתה אתכם לאכול מהדבש, אבל אז, ברבות השנים, כאשר אתם נפרדים, מגיעה העקיצה, בדמות של מחלוקת וסכסוך רכושי ביניכם, שמוביל אתכם למקום האחרון שתרצו להיות בו, הלוא הוא בית המשפט הפוגעני ( בכם ובילדים שיולדו לכם ).

אתם צריכים לעשות הסכם ממון, כיוון שהחוק, כמוסבר,  איננו יורד לפרטים הקטנים, שהם הם החשובים, ובהעדר הסדרה שלהם, תהיה מחלוקת בפרידה. החוק קובע את המסגרת הכללית, בשתי שורות, אבל איננו יוצק לתוך המסגרת הזו תוכן כלשהו. החוק סתום לגבי עיקר המצבים האפשריים, שתקלעו אליהם בעתיד, בייחוד בפרידה עכורה ( חלילה ).

תשובה קצת מעצבנת ומאכזבת נכון? כבר חשבתם שאתם מצליחים לחמוק מהדבר הלא נעים הזה שנקרא הסכם ממון ( עריכת הסכם ממון הוא אכן ענין מורכב, לא פשוט ופוגעני, אם לא עושים את זה נכון ובעיקר רגיש ).

אתן כמו דוגמאות:

דירה בבעלות אחד מכם

לאחד מכם יש דירה שנרכשה על ידו מלפני הנישואין ( ואפילו זמן רב מלפני ההכרות עם בן/בת הזוג ). החוק קובע שרכוש עבר, נישאר של מי שהוא היה שלו, גם בפרידה. מעולה. אתם בטוחים שהעניין מוסדר. אבל זהו, שלא.

נניח שהפרידה ארעה כעבור 10 שנים ( הגיוני, לא? ). נניח שהדירה הייתה של בן הזוג. בת הזוג מגישה תביעה על מחצית עליית הערך של הדירה, השבחתה, ותוספת זכויות הבנייה שניתנו לדירה במהלך חיי הזוגיות. הרי אלו, כך תטען בת הזוג, נצברו בתקופת הנישואין. אלו שייכים לרכוש המשותף, שדינו להיות מחולק שווה בשווה.

האם הטענה הזו הגיונית? האם בת הזוג תצליח לזכות במחצית השבחתה של הדירה, שצמחה בתקופת הנישואין? מי יודע מה יחליט בעניין השופט משה, או השופטת שולה? זה פתוח. וזה המון כסף, תסכימו איתי. האם תרצו להשאיר את ההכרעה בעניין הזה, לשופט אלום?

בואו נסבך את העניין קצת יותר ( אם עדיין יש לכם סבלנות לקרוא את המאמר ).

לאחר 5 שנות נישואין, בן הזוג מוכר את הדירה שלו, וקונה במקומה דירה אחרת. זה סביר, נכון? כעבור זמן, לאחר הרכישה, אתם נפרדים. איך ייושמו ויחושבו קביעות החוק לגבי הדירה? ( החוק משתמש במילה "נכסים" ). הרי כבר אין דירה מהעבר. אין "נכסים מהעבר". יש נכס מההווה,  שנרכש בתקופת הנישואין. אמנם נכון, הוא נרכש במקום הנכס הקודם, אבל הנכס החדש הזה, כבר איננו נכס עבר.

ושוב, כמו בדוגמא הנ"ל, העניין יושאר להכרעתו של כבוד השופט משה או שולה האלומים, ולשלל ראיות וטיעונים שיושמעו להם, על ידי עורכי דינכם היקרים.

והדוגמאות הנ"ל הן כמובן חלקיות בלבד. תארו לעצמכם עוד מצבים, כגון מכירת הדירה, ורכישת דירה משותפת על ידי שניכם, או מגורים שלכם בדירת בן הזוג, וביצוע עבודות שיפוצים בדירה במימון שניכם ( הרי תרצו להתאים את הדירה לילדים שבינתיים נולדו לכם ), סירוב לפנות את הדירה בפרידה, על ידי מי שאיננו הבעלים שלה ועוד.

ומה לגבי הפירות? שכר הדירה שיתקבל מהשכרת הדירה של בן הזוג? של מי דמי השכירות האלו? החוק שותק בעניין הזה.

יתירה מכך. בואו נקצין עוד יותר. בת הזוג תתבע את מחצית הדירה. אכן, אתם קוראים נכון. כנגדה יטען בן זוגה שזו "דירת עבר" שלו. ועל פי החוק- בפרידה היא שלו. אבל בת הזוג תטען שבמהלך הזוגיות, בן הזוג הבטיח לה מספר פעמים, כי היה והם ייפרדו, מחצית הדירה תהיה שייכת לה. או לילדים שיוולדו בינתיים. כמובן ש"להד"מ". אבל, היא יכולה לשקר, נכון? להביא עדי סרק?

אילו היה הסכם ממון, היה נרשם שם במודגש, שאין הסדרים בעל פה, אלא רק בכתב. אמנם, הסדרי ממון במהלך הזוגיות ( של זוג נשוי ), טעונים אישור של בית משפט, אבל הסדרי ממון ספציפיים, בעניין מסוים כלשהו, אינם טעונים אישור כזה.

אז האם אתם מוכנים להשאיר את הדירה שלכם, שטה על הים, וכשהים יהיה סוער ( בפרידה עכורה ), יהיה החוק הדליל, מצילכם ומושיעכם?

מתנות וירושות

נניח שאחד מכם קיבל בירושה מיליון ₪. לפי החוק- זה שלו. אבל במשך השנים, שני בני הזוג השתמשו בכסף הזה לצרכים משותפים. הם קנו רכב, השתמשו בו, מכרו אותו, קנו חדש, טיילו, אכלו במסעדות, השקיעו בעסק, הפסידו אותו שכרו דירה וכו'. בפרידה לא נישאר כלום. איך ייושם ויחושב החוק בפרידה? בעייתי.

ובמקרה שהמתנה או הירושה היא דירה- תחילו עליה את המקרים שתוארו בדוגמאות הנ"ל, ותראו שבפרידה, למרות הוראות החוק, שהוא ההסדר שבחרתם בו, יהיה העניין לוט בערפל, ונתון להכרעתו של בית המשפט.

צבירות סוציאליות

למרות שזה לא מצוין בחוק במפורש, זה לכאורה ברור. מה שכל אחד צבר מלפני הנישואין- שלו. מה שלאחר הנישואין, משותף.

אבל זה לא ברור:

אותן צבירות עבר, נושאות בחובן/עליהן עליית שווי/ערך, שייצברו בתקופת הנישואין. האם גם העלייה הזו נשארת של כל אחד באופן אישי?

ועוד, נניח שאחד מכם צבר 100,000 ₪ בקרן השתלמות. הוא פדה אותם, ו"ערבב" את כספי הקרן בהוצאות הזוגיות השוטפות ( ראו הדוגמא לעיל, לגבי מתנות וירושות ). מה קורה עם זה בפרידה?

ולגבי צבירות שלאחר הנישואין, איך בדיוק הן יחולקו בפרידה? איך יבוצע האיזון, לגבי אותן זכויות, שאמורות להשתלם בגיל זקנה?

רכישת דירת מגורים משותפת

קניתם דירה למגוריכם ומגורי הילדים שלכם. היא עלתה 2 מיליון. בת הזוג מימנה ממקורות שלה 1.5 מיליון. בן הזוג מימן חצי מיליון. נניח שרשמתם אותה בטאבו על שם שניכם.

מה קורה עם הדירה הזו בפרידה? האם לפי החוק, הדירה הזו היא "חצי חצי"? האם כל אחד יקבל את השקעתו הכספית, וביתרת השבח, תתחלקו? האם לכל אחד מכם יהיה בדירה המשותפת הזו חלק אחר, אותו יקבל בפרידה? ( והרי לא נרשמו חלקים שונים בטאבו ).

לא פשוט. לא מובן מאליו. החוק איננו מספק בעניין הזה, כמו גם בכל הדוגמאות ( החלקיות ) שהובאו.

הובאו רק דוגמאות חלקיות ומעטות, למצבים האפשריים העתידיים, שאותם החוק איננו מכסה, ולו ברמז.

ברור שיש עוד נושאים רבים, שהחוק כלל איננו מתייחס אליהם, אבל דנו במאמר הזה באותם מקרים שהחוק כן מתייחס אליהם.

אני מבקש לסיום גם להיות גם חיובי. קצת.

אני בהחלט מבין זוגות, שנמנעים מלהכין הסכם ממון. הסיבה היא, שזה רגיש ונפיץ. ראו אם בא לכם, מאמרים אחרים באתר בנושא זה. ואז, יש לכם לפחות משהו, מינימום, קביעת העקרונות הקצרים שבחוק.

אז אם אתם ערים למה שכתבתי, ואתם מעדיפים "שלום בית" כעת, ולוקחים את הסיכון של סכסוך פוגעני בעתיד, של ההפך משלום בית, זו זכותכם, ואני אתכם. במקרה כזה, תוכלו להישאר עם החוק. שהרי מי בכלל אומר שתיפרדו? ושאם תיפרדו, מי אומר שלא תהיה ביניכם הידברות טובה, ושתוכלו להסדיר את העניינים שיהיו? למה לפגוע בקשר כעת, לטובת משהו, שלא ברור שיקרה בכלל?

סוף מעשה ( או אי מעשה ) במחשבה תחילה. לכאן או לכאן.